<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני' ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג. האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר. ירושלמי [ה"א] ויזכיר מבערב, לית כל עמא תמן, ויזכיר בשחרית אף הוא סבור שכבר הזכירו מבערב. והכי הלכתא.
<h2>דף ג:</h2>
אמר ר' חנינא בימות הגשמים לא אמ' מוריד הגשם מחזירין אותו. דוקא שלא אמר מוריד הטל, אבל אמ' מוריד הטל אע"פ שלא אמר מוריד הגשם, אין מחזירין אותו. והכי איתא בירושלמי [ה"א] וכתבו הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף י.</h2>
אבל לענין שאלה בשבעה במרחשון. ובני פרובינצא נהגו בששים בתקופה. והא דאמר ר' יוחנן [ד' ע"ב] במקום ששואל מזכיר, פוסק מלשאול פוסק מלהזכיר. ומפלגי' בגמרא בין בני בבל דאית להו פירי בדברא, לבני ארץ ישראל בזמן שבית המקדש קיים, לא נהגי' הכי. [והא דאמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר פוסק מלשאל פוסק מלהזכיר. (ומ)דפלגינן בגמ' בין בני בבל דאית להו פירי בדברא, לבני ארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים. כי אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר, לבני א"י בזמן שאין בית המקדש קיים, דלית להו עולי רגלים ולית להו פירי בדברא, מזכיר ביו"ט האחרון, ושואל במוצאי יו"ט מיד. אבל בזמן שבית המקדש קיים לבני א"י דאית להו עולי רגלים, או לדידן דאית לן פירי בדברא מזכיר ביו"ט האחרון ושואל בז' במרחשון, ואנן נמי אית לן פירי בדברא, ונהגינן הכי. ומסתברא דסתם מתני', ר' מאיר דאמר [לעיל ו' ע"א] רביעה ראשונה [בג' בינונית בז'] ושלישית בי"ז, (ואשו') [ומשו'] הכי קתני דבג' מרחשון שואלין את הגשמים, כדקתני בברייתא ראשונה לשאול שלישית מותר (להתפרנות) [להתענות], ומאי להתענות, מתענים יחידים ולא מתענים צבור, כדקתני בברייתא ר' יוסי אומר אין היחידים מתענים אלא בר"ח כסלו (כר"ג) [ור"ג] דאמר בז' במרחשון בז' כר' מאיר ס"ל, ומשום כדי שיגיעו האחרון לנהר פרת הוא דאמר בז' בו. והא דתנן הגיע י"ז במר חשון התחילו היחידים מתענים, סתמא כר' מאיר כדאמרי' שלישית להתענות. וכיון שכתבה הרי"ף ז"ל מסתברא דהלכה כר' מאיר בשניה ובשלישית דסתם ליה כותיה, אבל בראשונה פסקין בז' בו, משום כדי שיגיעו, או לדידן דאית לן פירי בדברא].
תניא היחידים מתענין שלש תעני' שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים בחנכה ופורים. דוקא יחידים, אבל צבור אם התחילו אין מפסיקין. דתנן בפרק שני [ט"ו ע"ב] אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנכה ופורים, ואם התחילו אין מפסיקין דברי ר"ג. אמר ר' מאיר אע"פ שאמר ר' גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין. ויש לומ' דליכא חלוק בין יחידים לצבור, שמפני שאין משלימין הוא שאמרו ביחידים מפסיקין.
<h2>דף י:</h2>
תניא הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא, על הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים. דוקא יחיד אבל צבור תנן באידך פרקא [י"ט ע"א] היו מתענין וירדו להם גשמים קודם חצות, לא ישלימו לאחר חצות ישלימו. אי נמי כאן בצרות אחרות כאן בצרת גשמים, מפני שצריכים אנו להתפלל בכל יום על הצרות, ולא על הגשמים, זה דעת הראב"ד.
<h2>דף יא:</h2>
אמ' זעירי אמר רב הונא יחיד שקבל עליו תענית (יחיד), אפילו אכל ושתה כל הלילה, למחר מתפלל תפלת תענית. לן בתעניתו, למחר אין מתפלל תפלת תענית. והרב אלפסי ז"ל גריס יחיד שקבל עליו תענית שני ימים בזה אחר זה, אפילו אכל ושתה כל הלילה, למחר מתפלל תפלת תענית. לן בתעניתו. פי', שלא קבל עליו אלא יום אחד, ולן בתעניתו שלא בקבלה, והכל עולה לטעם אחד, שאם קבל עליו תענית יחיד למחר, אפלו אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית. ואם התענה היום בקבלת תענית אע"פ שלן בתעניתו שלא בקבלה, אינו מתפלל תפלת תענית למחר. אמר רבי יוסף מאי קא סבר רב הונה, מסבר קא סבר מתענין לשעות, והמתענה לשעות אינו מתפלל תפלת תענית. או דילמא קסבר אין מתענין לשעות. אמר ליה אביי לעולם קא סבר מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית, ושאני הכא דלא קבלה עליה מעקרא. פי', מתענין השעות אם קבל עליו תענית יחיד והתענה חצי היום בקבלה מבעוד יום, ואימלך אימלוכי לאחר חצי היום וישב כל היום בתענית יצא ידי נדרו, ואם אין מתענין לשעות לא יצא ידי נדרו. ורש"י ז"ל פי' אם מתענין לשעות אין לו לאכול בתוך השעות שקבל עליו, ואם אין מתענין לשעות מותר לאכול תוך השעות שקבל עליו.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות הוא שלא טעם כלום כל אותו היום. האי תענית מעליתא הוא, לא צריכא דאימלך אימלוכי, פי', כגון שקבל עליו היום להתענות עד חצי היום, ומחצי היום ואילך אימלך אימלוכי להתענות עד הערב, בכי האי גונא מתענין לשעות ויצא ידי נדרו שקבל עליו תענית, ומתפלל עננו. אבל אם אכל בחצי היום אינו מתפלל עננו, ולא יצא ידי נדרו. וכן אם קבל עליו היום להתענות למחר עד הערב, לאחר שיאכל בבקר לא שמיה תענית, ומהו אי אמלך אימלוכי שלא אכל כל היום גם בזה שמיה תענית, ומתפלל בערב עננו ויצא ידי נדרו. וכן אם קבל עליו להתענות עד חצי היום, אין מתפלל תפלת תענית.
אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. פי' בכל תענית שבעולם קא'. והראב"ד פרשה בתענית שעות, שצריך שתשקע עליו חמה כדאמר רב חסדא מעקרא דאימלך אימלוכי, אלא שדברי רב חסדא הראשונים הם לגבי תפלת תענית, ודברי רב חסדא האחרונים לצאת ימי נדרו. [א"נ דברי רב חסדא הראשונים בשקבל מבעוד יום להתענות עד חצי היום, ואמלך אמלוכי להתענות מחצי היום ואילך. כל זה מפי הראב"ד ז"ל].
תניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה (כלהו) [כולה] פגעו בו ימים טובים הכתובים במגלת תענית, אם נדרו קודם גזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו, ואם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. פי', אם קבל עליו הנדר קודם תקנת הימים טובים, יש לו לקיים את נדרו, ותדחה גזרתנו מפני נדרו. ואם תקנת הימים טובים היתה קודם נדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו, [ואפילו התחילו התענית קודם הימים טובים. ואע"ג דבציבור אין מפסיקין ביחיד מפסיקין]. ואע"פ דנדרים חלים על דברי(ם) מצוה כדבר הרשות. ה"מ דשאמר ישיבת סוכה עלי, שאסר החפץ על עצמו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ודאמי למאי דאמרי בפ' המדיר [כתובות ע"א ע"ב] הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו, הנאת תשמישך עלי יפר, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל אם נדר שלא ישב בסכה לאו כל כמיניה, והכי איתא במסכת נדרים [ט"ז ע"ב]. והא נמי בשקבל עליו תענית הוה ליה כמו שאמר שלא ישב בסכה, ולאו כל כמיניה. וכי תימא ליחול עליה משום אסור כולל, דהא אמרי' בירושלמי [שבועות פ"ג ה"ד] ומייתו ליה הרב אלפסי ז"ל בסוף ערבי פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח, אלמא חייל עליה אסור כולל לבטל מצות עשה. ונהי דאסור כולל אפשר דלא חייל לבטל מצות לא תעשה מדגרסי' בפר' שלישי דשבועות [כ"ד ע"א] בשלמא לאו משכחת לה, הן, היכי משכחת, וכמו שכתבתיה שם, אבל במצות עשה חייל אסור כולל לבטל, הכא נמי ליחול עליה משום אסור כולל. איכא למימר לא דמי, דהתם כשאמר שבועה שלא אוכל מצה בודאי דעתו לבטל את המצוה וחייל עליה משום אסור כולל, אבל הכא אמרי' שלא היה בדעתו לפגוע בימים טובים אלו, ואלו היה בדעתו אנן סהדי שלא היה נודר, ולפיכך ידחה נדרו מפני גזרתנו, דהוה ליה כמו שאמר בפי' הריני מקבל תענית שני וחמישי ושני של כל השנה, חוץ מחנכה ופורים, ולפיכך אין צריך שאלה לחכם, אע"ג דנדרי שגגות איכא מאן דאמר במסכת נדרים [כ"א ע"א] שצריכין שאלה לחכם. ויש מפרשין אם נדרו קודם לגזרתנו, כגון שכבר התחיל להתענות קודם שהגיעו חנכה ופורים, ולפיכך תדחה גזרתנו מפני נדרו משום אסור כולל, [ואע"ג דלעיל [י' ע"א] אמרי' גבי היחידים שהיו מתענים על הגשמים (אם התחילו אין מפסיקין) [ומפסיקין לחנוכה ולפורים], הא כתבינן לעיל דההיא לאו קבלה היא, ואפי' תימא דקבלה היא לאו קבלה אחת הן כלם אלא כל אחד ליומו, דהא אם ירדו הגשמים מפסיקין, אבל יחיד שקבל עליו כל השנה שני וחמשי כלן כיום אחד הן חשובין]. אבל אם כשפגעו בו חנכה ופורים, עדיין לא התחילו תעניותיו, אין בזה אסור כולל. ולפי זה הפי' מה שאמרו בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, דוקא שנשבע בשאר ימות השנה, שכבר חלה השבועה קודם בטול המצוה, אבל אם נשבע בלילי הפסח אין כאן אסור כולל. ועוד יש לומר דשאני ימים הכתובים במגלת תענית מפני שהם דברי סופרים וצריכים חזוק. [ומיהו איכא למימר דפורים דברי קבלה הוא, וכדברי תורה דמי. כדאיתא בפ"ק דר"ה [י"ט ע"א] גבי צום גדליה].
איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל. מדברי הרב אלפסי ז"ל משמע דהאי לישנא דאי' דאמרי, הוא מיקל לגמרי מלישנא קמא, שאם לא ישן אפי' סלק אוכל, ואם ישן וסלק אינו אוכל. אבל לעולם אם ישן (וסלק) [ולא סלק]. אוכל. ויש לפרש דהאי לישנא דאיכא דאמרי הוא מיקל מלישנא קמא מצד אחד ומחמיר מצד אחר, שאם לא ישן אפילו סלק אוכל, ואם ישן אפילו אינו סילק לא אוכל. וכל זה שלא התנה אבל אם התנה בעצמו לאכול ולשתות עד עמוד השחר הרשות בידו.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רב כהנא אמר רב יחיד שקבל עליו תענית, אסור בנעילת הסנדל, חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו, אלא היכי לעביד, לימא הכי מפניא דהריני בתענית יחיד למחר.
<h2>דף יג:</h2>
תניא אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי [אבל] אביה, הא נערה רשאה, וחייבת. ודוקא בצונן, אבל בחמין אפילו בוגרת חייבת, דאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים. וכן בכיחול ופקוס, אין הבוגרת רשאה, הא נערה רשאה.
הא דקיימ' לן יחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית בשומע תפלה. אפילו בשקבל עליו תענית צבור, דאלו בתענית יחיד, ליכא מאן דאמר בין גואל לרופא, דתניא בהדיא בפ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א] ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תענית ומעמדות ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואמר מעין המאורע בשומע תפלה.
<h2>דף יד.</h2>
מסתברא מדקאמר רב אשי מתנית' נמי דייקא, דקא תני מה אלו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות, הא לענין עשרים וארבע ברכות זה וזה שוין, אלמא בראשונות נמי איכא עשרים וארבע. ואע"ג דדחינן להא דרב אשי, כיון דרב אשי סבירא ליה הכי, ופשטא במתני' נמי משמע כותיה, מסתברא דהלכתא כרב אשי. [אבל בראשונות פשיטא דאין כאן כ"ד, כיון דאיפסקא הלכתא דיחיד שקבל עליו תענית צבור אומרה (בשתא) [בשומע תפלה] על כרחיה ברייתא דקתני אין בין יחיד לצבור, אלא שזה מתפלל י"ח, וזה מתפלל י"ט, יחיד יחיד ממש וצבור ש"צ, וקתני י"ט אבל כ"ד לא].
והא דתנן במתני' שבאלו מתריעין פליגי עלה בגמ' במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות, רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אמר משמיה דרב בעננו, קס"ד מאן דאמר בעננו לא אמר בשופרות, ומאן דאמר בשופרות לא אמר בעננו. ולא, והא תניא אין פוחתין משבעה [תעניות] (וכן) [ובהן] שבעה התרעות. וסימן לדבר יריחו, והא יריחו בשופרות הואי, אלא בשופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי עלה התרעות, כי פליגי בעננו, מר סבר עננו לא קרי ליה התרעה, ומר סבר עננו נמי קרי התרעה. פי' מעקרא קס"ד דמאן דאמר בעננו, סבירא ליה דשופרות לא קרי התרעה, והא דתניא לקמן בפ' סדר תעניות [ט"ו ע"ב] שתוקעין בעשרים וארבע ברכות, דוקא בחצוצרות אבל לא בשופרות, ומ"ה אקשי ליה מיהא דתניא וסימן לדבר יריחו דהוה בשופרות ולא בחצוצ', אלמא בשופרות נמי התרעה היא. [א"נ איכא לפרושי דלכולי עלמא איכא שופרות או (ב)חצוצרות בז' ברכות וכו' פליגי מי קריא התרעה או לא דמר סבר אומר בעננו אבל שופרות או חצוצרות לא מקרא התרעה כלל, ומ"ה אקשי לי' מהא מתניתין דקרי התרעה]. והא דקא תני אין פוחתין משבע תעניות ובהן שבע התרעות, יום התענית קרי ליה התרעה אחת, אע"פ שיש בכל שש ברכות שמוסיפין תקיעה ותרועה ותקיעה. אי נמי בכל יום תענית איכא שבע התרעות, התרועה בשש ברכות שמוסיפין, והתרעה בגואל ישראל שמאריכין. [ורש"י ז"ל גריס אין פוחתין מז' תעניות ובהן י"ח התרעות פי' בכל ברכה מן הו' ברכות שמוסיפין איכא תקיעה ותרועה ותקיעה שהן ג' התרעות, משמע מפי' זה דבאריכות גואל ישראל ליכא התרעה כלל], ואסיקנא דבשופרות כולי עלמא דהתרעה היא, ותקיעות דשש ברכות אי בעי בחצוצרות אי בעי בשופרות. והא דאמרי' במסכ' ראש השנה [כ"ז ע"א] בד"א במקדש אבל בגבולין [מקום שיש שופר אין חצוצרות] ומקום שיש חצוצרות אין שופר. הכי קאמר (בין) במקדש בין בראש השנה בין בתעניות איכא שופר וחצוצרות אבל בגבולין, מקום שיש שופר כגון ר"ה, אין חצוצרות עם השופר, מקום שיש חצוצרות, כגון בתענית אין שופר עם חצוצרות, מיהו בגבולין אי בעי שופר אי בעי בחצוצרות, ולא אתא למעוטי בגבולין אלא שאין חצוצרות ושופר יחד אלא אי בעי בחצוצרות אי בעי בשופר. והראב"ד ז"ל פי' דלאו על שופרות של שש ברכות קא', דהנהו חצוצרות הוו וכהנים הוו, אלא בתקיעות של אחר תפלה קא' כשמרבין בתחנונים כן מרבין בתקיעת שופרות, כדי להזכיר אילו של יצחק.
<h2>דף יד:</h2>
שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז, כיחידים דמינן (או) ובשומע תפלה. או כצבור דמינן ובברכת השנים. ואסיקנא בשומע תפלה ולא בברכת השנים. ואע"ג דיחיד הצריך לפרנסה אומ' בברכת השנים [ע"ז ח' ע"א]. התם ליכא הזקא לאחריני הכא איכא הזקא לאחריני. אי נמי בשאלת פרנסה ליכא שנוי מטבע, שהוא מעין ומלא ידינו מברכותיך, אבל בשאלת גשמים איכא שנוי מטבע, כיון דלא צריך לרבי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל.
<h2>דף טו:</h2>
מתני' כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד, לפניו אסור לאחריו מותר, ר' יוסי אומר בין לפניו בין לאחריו אסור. דלא להתנאה, לפניו ולאחריו מותר, ר' יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר. הוי יודע כי המספד קל מן התענית, וכל ימים הכתובים דלא למספד כל שכן שאסור בתענית. אבל הימים הכתובים בהם דלא להתענאה, בתענית אסור בהספד מותר. ולפיכך הימים שאסורים אף בהספד הם חמורים יותר מן הימים הכתובים בהם דלא להתענאה. ואסקה [י"ח ע"א] רב אשי אליבא דר' יוסי, כל לאחריו בתענית אסור בהספד מותר [והוא הדין לפניו, אפילו לר' יוסי דמחמיר, בתענית אסור בהספד מותר], (דמדאצטריך) [ומדאיצטריך] לרב אשי למימר וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיום טוב עצמו, ולא אסר ליה בהספד משום יום שלפניו, אלא מפני שמוטל מפני שני ימים טובים, אלמא בין לפניו בין לאחריו, אפילו לר' יוסי דמחמיר, בתענית אסור בהספד מותר. וכיון דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי [א]דלא להתענאה, אבל אדלא למספד הלכה כר' מאיר, אשתכח דבין דלא להתענאה בין דלא למספד תרוייהו שוו אהדדי, לאחריו מותר אפילו בתענית, ולפניו בתענית אסור בהספד מותר. והאידנא קיימ' לן [ר"ה י"ט ע"ב] דבטלה מגילת תענית בר מחנכה ופורים, ותרוייהו דלא למספד כתוב בהו. ומה שנהגו [להתענות] בי"ג דיום נקנור הוא, וכיון דבטלה מגלת תענית, יום נקנור בטל הוא. והשתא איהו גופיה בטולי בטליה, משום יום שלפניו נקום ונגזר. כך קבלתי מאבא מרי ז"ל. ועוד היה אומר הטעם משום דפורים דברי קבלה הן, וכדברי תורה דמו, כדאמרינן בשלהי פרק קמא דראש השנה גבי צום גדליה. ועוד יש לומר כיון דמגלת תענית דרבנן היא, הלכה כשמואל המיקל מכלן שפסק הלכה כרשב"ג, דאמר בין לפניהם בין לאחריהם מותרין.
<h2>דף טז:</h2>
סדר שש ברכות שמוסיפין כך הוא בתחלה מאריכין בתחנונים בברכת גואל ישראל, ובחתימתה אומ' מי (שעלה) [שענה] את אברהם אבינו וכו' ברוך גואל ישראל. וחזן הכנסת שהוא השמש, אומ' תקעו בני אהרן תקעו, ותוקעין ומריעין ותוקעין. חוזר השליח צבור ואומ' פסוקים של זכרונות, ואומ' מי שענה אבותינו על ים סוף ברוך זוכר הנשכחות. והשמש אומ' הריעו, ומריעין ותוקעין ומריעין, ושליח אומר פסוקים של שופרות, ואומר מי שענה את יהושע בגלגל ברוך שומע תרועה, והשמש אומר תקעו, ותוקעין ומריעין ותוקעין. חוזר שליח צבור ואומר אל יי בצרתה לי קראתי ויענני, וכל המזמור, מ"ש שמואל במצפה ברוך שומע צעקה. והשמש אומר הריעו ומריעין ותוקעין ומריעין, חוזר שליח צבור ואומר אשא עיני אל ההרים מי שענה אליהו בהר הכרמל ברוך שומע תפלה. והשמש אומר תקעו ותוקעין ומריעין ותוקעין, חוזר השליח צבור ממעמקים קראתיך יי' מ"ש יונה במעי הדגה ברוך העו' בעת צרה, והשמש אומ' הריעו ומריעי' ותוקעי' ומריעי', חוזר שליח צבור ואומר תפלה לעני כי יעטף מ"ש דוד ושלמה בנו בירושלים, ברוך מרחם על הארץ, והשמש אומר תקעו ותוקעין ומריעי' ותוקעי'. ואחר כך חוזר שליח צבור לתפלתו. כך נהגו בגבולין, ועונין אמן על כל ברכה וברכה. אבל במקדש לא היו אומ' אמן. ובכל חתימת הברכות אומרין ברוך השם אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות, והן עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועוד היה שנוי ברכות אחר במקדש שלא היה בגבולין, דאלו בגבולין, לאחר שאמר מי שענה הוא חותם ותוקע אחר מי שענה, אבל במקדש חותם בברכה ותוקע קודם שיאמר מי שענה, ואחר כך חוזר ואומר מ"ש בלא חתימה. ולהאי פי' גרסי במתני' מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנינא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר כל הברכות וענו כל העם אמן. תקעו הכהנים תקעו הריעו בני אהרן הריעו. מ"ש אברהם אבינו בהר המוריה וכך כל ברכה וברכה, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין אלא בשערי מזרח ובהר הבית לבד. פ' לא היו נוהגין שיאמר מי שענה בלא חתימה אחר חתימת הברכות והתקיעות, אלא בשערי מזרח ובהר הבית. ורש"י ז"ל גריס ולא ענו אמן. [ומתוך פירושו משמע שאין חילוק בין מקדש לגבולין לא בתקיעות ולא במי שענה, דתרוייהו חותם במי שענה, ותוקע ומריע ותוקע, או מריע ותוקע ומריע אחר מי שענה, ואין חילוק ביניהם אלא שבגבולין עונין אמן ובמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והרב ר' משה [הלכ' תענית פ"ד הי"ד] פי' דבגבולין ליכא תקיעה כלל. בשש ברכות לא בשופר ולא בחצוצרות אלא לאחר התפלה הוא שתוקע בחצוצרות, אבל במקדש תוקע בחצוצרות ושופר אחר חתימת שש ברכות על כל ברכה וברכה [אחר חתימתה] ואומר מי שענה (בלא) [בכל] חתימה]. ומה שכתבתי הוא הנכון [לפי גי' הספרים].
<h2>דף יח:</h2>
רב נחמן גזר תעניתא בתריסר אמרו ליה והא יום טורונוס הוא, אמר ליה יום טורונוס בטולי בטלוה, והוה מצי ליה לשנויי האידנא בטלה מגלת תענית, אלא לרווחא דמילתא שני ליה, דאפילו למאן דאמר לא בטלה מגלת תענית יום טורינוס בטולי בטלוה. והראב"ד ז"ל כתב דכי בטלה מגלת תענית ה"מ בתענית יחיד, אבל בתענית צבור לא בטלה. ואשכחי' ליה פרכא מיהא דגרסי' בפ"ק דראש השנה מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנכה בלוד וירד ר' אליעזר ורחץ, ר' יהושע וספר, אמר להם ר' יהושע צאו התענו על מה שעניתם, ש"מ לא בטלה מגלת תענית, והא התם צבור הוה וקא פריך מינה למאן דאמר בטלה מגלת תענית. ואמאי לא שני ליה כי אמרי אנא בתענית יחיד, אבל בתענית צבור לא בטלה, אלא לאו ש"מ לא שנא תענית יחיד ולא שנא תענית צבור, בטלה מגלת תענית, חוץ מחנכה ופורים. [ויש לומר דעדיפא מיניה שני ליה התם, דשני דחנוכה ופורים דפרסומי ניסא אינון, ואפי' לגבי תענית יחיד לא בטלה מגילת תענית].
<h2>דף כו:</h2>
[וגרסינן בפרק החולץ [יבמות מ"ג ע"א] תניא מר"ח ועד ט' באב ממעטין (בנכסיהן) [בעסקיהן] מלישא וליתן מלבנות ולנטוע (מליגרש) [מלארס] ומלינשא. וי"א כל החדש אסור. אוקמיה רב אשי דהא דקתני מליארס מסעודת ארוסין קאמר, אבל ליארס מותר, דתניא קודם הזמן הזה ממעטי' מעסקיהן מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארס' ואין כונסין ואין עושין סעודת ארוס'. פי' קודם הזמן הזה שבת שחל ט' באב להיות בתוכה. והך דקתני מר"ח, מסתברא שאין הלכה כאותו תנא, דהא לספר ולכבס ק"ל דאינו אסור אלא אותה שבת ואפשר דאע"ג שמותר לספר ולכבס קודם שבת שחל ט' באב להיות בתוכה, (אפילו) [אפ"ה] משנכנס אב ממעטין בשמחה. והאי דקתני מלבנות ולנטוע, מסתברא בנין של שמחה ונטיעה של שמחה, כדאמרי' בפ"ק [י"ד ע"ב] גבי עברו אלו ולא נענו, ומפרשינן בגמרא בנין של שמחה].
<h2>דף כח:</h2>
הא דתנן באחד בטבת לא היה בו מעמד, הוינן עלה בגמר' ולתני נמי באחד בניסן לא היה בו מעמד, אמר רבה זאת אומ' הלל בר"ח לאו דאורייתא, רב אקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר"ח, סבר (לאחזורינהו) [לאפסוקינהו] שמעינהו דקא מדלגי ואזלי, אמר שמע מינה כי מנהג אבותיהם בידיהם. משמע מיהא דבני ארץ ישראל לא היו קורין הלל בר"ח, מפני שהיו מקדשין על פי הראיה, ודי להם (בדבר זה) [בהכרזה]. אבל בני בבל היו קורין הלל שלא היה להם הכר אחר [בתפלת יוצר אעפ"י שהיה להם בתפלת מוסף], ולפיכך כשבא רב מארץ ישראל לבבל סבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר ש"מ קרית ההלל מנהג אבותיהם בידיהם הוא. והיינו דקא אמר רבה לעיל זאת אומרת הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מנהג אבותיהם ביניהם הוא, משום הכר. (ובירושלמי) [ובירושלים] כשהיה בית המקדש קיים, והיו בו מעמדות לא היה צריך הכר (אחד) [אחר], ולא היו קורין בו הלל כלל בר"ח. והא דאמרי' בפר' לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] חבוט חבוט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא, דמשמע דאמנהגא לא מברכינן. התם הכי קאמר מנהג נביאים הוא שנהגו הם עצמן ליטול ערבה בשביעי של חג, אבל לא הנהיגו את העם בנטילת', ולפיכך לא ברך עליה, אבל הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מדרבנן הוא בבבל ובשאר ארצות שאין מגיעין שלוחי מקום הועד, ואדרבנן מברכי' משום לא תסור כדאיתא בפ' במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א]. ורבינו יעקב (פי') תירץ דאמנהג טלטולא בעלמא כגון ההוא דערבה, לא מברכינן, אבל אמנהג אחר מברכי', דהא מברכי' איום טוב שני של גליות שאינו אלא משום מנהג. ומיהו לא דמי אהדדי דיום טוב שני עקר המנהג משום ספיקא דאורייתא הוא. ועוד יש לפרש, דבארץ ישראל נמי קורין הלל מדרבנן, והיינו דקאמ' לעיל הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מדרבנן הוא בין בארץ ישר' בין בבבל, ולפיכך הלל דר"ח אינו דוחה מעמד, ורב כשבא מארץ ישראל לבבל ראה שלא היו מדלגין במקום שבני ארץ ישראל מדלגין, סבר שלא ידלגו כלל, וסבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי [אמר] הדלוג הזה, מנהג אבותיהם בידיהם. והר"מ ב"מ ז"ל [הלכ' חנוכה פ"ג ה"ז] כתב שאין מברכין כלל אפי' צבור בקרית הלל של ר"ח.
תני יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. פי' לא יתחיל בברכה, ואם יתחיל גומר בלא ברכה. הילכך [יחיד] אינו מברך יהללוך שהיא ברכה של אחריו, אע"ג דקרי ליה בערבי פסחים [קי"ח ע"א] ברכת השיר. וראיה לדבר דיהללוך ברכה של אחריו היא, דגבי מגלה בעי תלמודא לאחריה במקום שנהגו מאי מברך, וגבי הלל דתנן מקום שנהגו לברך אחריו יברך שלא לברך לא יברך לא בעי תלמודא הכי, אלמא ברכת יהללוך שהיא ידועה היא ברכה של אחריו.
<h2>דף כט:</h2>
תניא אסור לכבס בשבת שחל בתשעה באב להיות בתוכה, אפי' להניח אחר ט' באב, וגיהוץ שלנו ככבוס שלהם, וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. פי' גיהוץ שלנו, שאנו נוהגין עכשיו לגהץ אחר הכבוס, ככבוס שהיו ראשונים נוהגים, וכשם שכבוס של ראשונים הוא אסור, כך גיהוץ שנהגו דורות האחרונים אע"פ שכבר נכבסו קודם שבת ט' באב אסור לגהץ אותן בשבת ט' באב אפילו להנח לאחר ט' באב. והוא הדין לכבוס שלנו שהוא אסור. והראב"ד פי' דכבוס שלנו מותר. ויש מעט סיוע לדבריו מההיא דגרסי' בפ' קמא דכתובות [י' ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דר"נ אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי אמר הביאו לי סודר שראו וכבסו במים ומצא עליו כמה טפי דמים, אמר ליה לך זכה במקחך. ופרכינ' אנן נמי נעביד הכי, ופרקי' גיהוץ שלנו ככבוס שלהם. ואי אמרת נעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא. אלמא כבוס שלנו לא חשיב. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, פי' כלי פשתן שנתכבסו קודם שבת ט' באב מותר לגיהוץ בשבת ט' באב, להניח אחר ט' באב, אבל לגהץ וללבוש אסור. [וכן לכבס כבוס דידן אסור, ולפי' הראב"ד כלי פשתן מותר לכבס כיבוס דידן, וכיון שאין בהם משום גיהוץ מותרים בכיבוס ובגיהוץ].
<h2>דף ל.</h2>
תנו רבנן כל שהוא משום ט' באב אסור לאכול [בשר] ואסור לשתות יין, ואסור לרחוץ, כל שאינו משום ט' באב, מותר לאכול בשר ומותר לשתות יין ומותר לרחוץ. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ. פירוש, כל שהוא משום ט' באב כגון סעודה המפסיק בה, אסור לרחוץ, כל שאין משום ט' באב, כגון סעודה שאין מפסיק בה, או סעודה המפסיק בתענית צבור מותר לרחוץ. ור' ישמעאל בר' יוסי פליג ארישא דאפילו סעודה המפסיק בה מותר לרחוץ, כיון שמותר לחם או פירות. ואית דגרסי במלתיה דת"ק כל שאינו משום ט' באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ. ור' ישמעאל פליג אסיפא דכיון שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ. מיהו בתוספתא [פ"ד הי"א] תניא כגרסא קמייתא מותר לרחוץ. והלכתא כתנא קמא. הילכך בסעודה דמפסיק בה אסור לרחוץ, בסעודה שאין מפסיק בה מותר לרחוץ.
<h2>דף ל:</h2>
הא דתנן ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו. אמרי' עלה בגמרא, תניא אמרו לו לר' יהודה עוברות ומיניקות מה תהא עליהן, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא ביכול. תניא מודים חכמים לר' יהודה ביכול. ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו כדתנן הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. אמר רבא הלכתא כתנא דידן דאמר ולא הודו [לו] כלל.
<h2>דף לא.</h2>
אמר ר' חלבו אמר רב יהודה אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא עומד באמצע, וכל אחד ואחד מראהו באצבעו, שנ' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה יי קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
